סיפורים

 

משרלוסטוויל לתל אביב

נתן רוזנפלד

קוראים לי נתן, אני בן 19 וגר בתל אביב. נולדתי בשרלוסטוויל וירגיניה, ארצות הברית, ולמדתי לרכב על אופניים רק בגיל 13, כשעלינו לארץ.

חברי הילדות שלי, שנשארו בארצות הברית, בטח למדו לרכב מאוחר יותר. חלקם אולי עדין לא רוכבים.

שרלוסטוויל היא עיר קטנה. אבא שלי היה מסיע אותי ברכב לגן ולבית הספר היסודי (א'-ד') ומכיתה ה' הגעתי לבית הספר באוטובוס הצהוב המסיע תלמידים. כשרציתי לבקר חברים - אבא היה מקפיץ אותי. לקניות, פעם בשבוע, בWHOLE FOODS היינו נוסעים ברכב לכביש המהיר וממלאים את תא המטען של הרכב במצרכים. אף אחד בשרלוסטוויל לא ממש רכב על אופניים.

בית בשרלוטסוויל

רוכבים בתל אביב

כאלו יש הרבה בארצות הברית

עברנו לתל אביב. ראיתי שיש הרבה רוכבים. חבר לימד אותי לרכב על האופניים שלו בגיל 13 ובגיל 15 קיבלתי מתנה - אופניים משומשים מקרוב משפחה. לבית הספר הייתי רוכב באופניים, לחברים, לכל מקום. מאז אני מתנייד בעיקר באופניים. האופניים הראשונים שלי נגנבו אחרי שבועיים כשהיו קשורים לעמוד ברחוב. עברתי להשתמש בתל אופן, קניתי זוג חדש שנגנבו גם הם. שיפצתי זוג אופניים עם חבר. הם לא נראים טוב וכנראה לכן הם עדיין איתי, אבל עושים את העבודה ומשרתים אותי היטב. אין לי רשיון נהיגה וגם לא מרגיש צורך ברשיון.

בסך הכל אני מרוצה. אשמח לעוד שבילי אופניים אמיתיים, מופרדים מהולכי רגל ויותר מודעות של הנהגים אלי כשאני רוכב בכביש. ושלום עולמי, גם.

 

הסיפור של אילנה

אילנה לייזין

 

לפני כמה שנים ביקרתי עם בנזוגי בסנט פיטרסבורג שברוסיה.

בקיץ ישנה תופעה  של "לילות לבנים": השמש שוקעת רק ב 4 לפנות בבוקר.

התארחנו אצל זוג חברים, חובבי אופניים. באחד הלילות הבהירים יצאנו לרכיבה, המארחים ואני. בשלב כלשהו התעייפתי ואמרתי להם שאחזור לבד. בדרך קצת הסתבכתי עם האופניים שהם השאילו לי, ונפלה לי השרשרת. בעודי מנסה לסדר אותה, ניגשו אלי שני רוסים שיכורים למדי (השעה 2-3 בלילה). הסתכלתי ימינה ושמאלה ולא ראיתי אף איש נוסף ברחוב. נבהלתי. לבד ברחוב בעיר זרה, עם שני שיכורים, בלי אפשרות לברוח כי השרשרת נפלה. 

ניסיתי לסדר את השרשרת במהירות ומרוב לחץ, לא הצלחתי.  הם פנו אלי ברוסית, ולמרות שאני מבינה את השפה, עשיתי את עצמי שלא מבינה. הם דיברו בשפה מלוכלכת ביניהם ואני עניתי להם בטון עצבני, בעברית. ניסיתי לשדר להם  שאני לא מפחדת מהם ולא מבינה אותם. באיזשהו שלב הם אמרו אחד לשני משהו כמו "בוא ניקח אותה למטרו ונגנוב לה שם את האופניים". נלחצתי  אבל ניסיתי שלא להראות את זה. המשכתי לדבר איתם בעברית בטון כועס. לבסוף הצלחתי לסדר את השרשרת, עליתי על האופניים ורכבתי משם במהירות. אחרי עשרה מטרים השרשרת נפלה שוב! עוד פעם מתקנת. עוד פעם הם מתקרבים. כמעט בכיתי... הסתכלתי לצדדים.עדין לא היה אף אחד שיכול היה לעזור לי או לספר להורים אח"כ, מה קרה לבת שלהם...

אחרי עוד "שיח חרשים" ברוסית-עברית ועוד כמה דקות של התעסקות עם השרשרת, הצלחתי לסדר אותה ושוב, רכבתי  משם במהירות.. 

 

זאת הייתה אחת החוויות המפחידות של חיי...

לקחים מהסיפור: 

1. לא להכנס לפאניקה ולא לפחד כלל, להרגיש חזקה..

2. הכרות עם השפה המקומית - יתרון :)

3.כדאי לדעת לתחזק את האופניים שלך ולתקן תקלות בעצמך!